למה אני כל אך אוהב את התמונה הזאת?

שניאור זלמן שכטר יושב כאן באולם שהקצו לו בספריה של קימברידג’, שמש בריטית עגומה מאירה מהחלונות את אוצרות הגניזה המבולגנים עדיין, חלקם עוד מונחים בתוך תיבות העץ הכבדות בהן הובאו מקהיר, חלקם כבר פרושים על השולחנות אחרי מיון ראשוני. הצלם תפס היטב את היחסים שבין שכטר לבין החלל שבו הוא נמצא. השולחנות הארוכים הללו נראים קצת כמו שולחנות של שטיבל חסידי, הדלת הכפולה מאחור כמו ארון קודש, ובכלל האולם נראה כמו בית כנסת שנותר בו רק מתפלל אחד.

הצילום מבויים לעילא, קווי הפרספקטיבה מתנקזים כולם אל ראשו של שכטר, הנישא מעל גבו הרחב, הכפוף משהו. גם מדידת האור המדוייקת מעידה על הכנה מוקדמת, גם הריצפה המטואטאת. זהו צילום במסורת צילומי הניצחון הקולוניאליים, רגע פתיחת הארגזים, הצייד עומד ומניח את מגפו על ראשו של האריה השחוט. אבל כאן ניכר איזה טון אחר. שכטר מניח את ראשו הכבד על כף ידו כאילו חוכך בדעתו אם להוריד את הראש לנפילת אפיים. ריח האבק ממלא בוודאי את החדר ונדבק לחליפה. זווית הברכיים מלמדת שלא נוח לו על הכסא הזה, אולי התיישב עליו במיוחד לצורך הצילום. מסתמא רוב עבודתו עברה עליו בעמידה ובהתרוצצות משולחן לשולחן. על מה הוא חושב כשהוא מרים את מבטו לרגע מן האותיות הפורחות שעל הקרע שלפניו. אולי הוא מעלה בעיני רוחו את הדרכים בהן לא בחר – את פניו הזועפות של השואל ומשיב, ממנו קנה את תורתו, את פניו של אביו השוחט, אולי את נופי ילדותו ברומניה או את רחובה הראשי של זכרון יעקב, מקום מגוריו של אחיו התאום, החלוץ. אחרי רגע הוא בטח מתעשת במשימתיות כזאת שחב”דניקים יונקים עם חלב אמם ולא מאבדים לעולם, מזמזם לעצמו איזה ניגון התוועדות נמרץ שהוא זוכר מינקותוו ושב לעבודה.

כאן, בקלויז המאולתר והמבודד שלו, הוא בורא לעצמו עולם חדש במקום העולם שנטש, ביצירתיות מעורבבת עם חקרנות ועם תחושת דחיפות של אוריינטליסטים רומנטיקנים מושבעים, שיודעים שאת כל פלאי תבל נוכל למצוא אם רק נצרף נכון את הדפים. פה הוא מקים לתחיה את בן סירא, מרכיב מחדש את ברית דמשק, מגלה את המכילתא החדשה ונופח באפה נשמת חיים, בורא את העולם החרב מחדש ואז יוצא חזרה החוצה אל הנסיונות שוברי השיניים לתרגם את המחשבות שממלאות את ראשו ביידיש למשפטים באנגלית רצוצה.

יהודי יקר. יארצייט מאה השבוע ועוד חושבים עליך כאן.